ילדות בכפר חיים
דבורה
קשה לכתוב על אמא, אשר רק לפני חדש נפרדנו ממנה, אמא אשר הייתה סמל
של פעילות וערנות. כאשר אני בא לסקור את מסכת חייה, אני מלא הערצה
לרוח הגדולה אשר פעמה בה, כושר הסבל והמסירות ללא גבול למשפחה.
בשנים הראשונות לחיי המשפחה בארץ בתחנת הניסיונות “זרעוניה”, בתנאים
של סוף שנות ה-20, לא היה פשוט וקל לקיים משק בית באותו בית ערבי ישן
כאשר “הדירה” של המשפחה — היא חדר אחד גדול. מים צריך לסחוב
מהחצר. הבישול על פרימוסים ופתיליות. ולמרות כל זאת — אמא מנהלת משק
בית למופת — ועוד מכינה מוצרי חלב לאספקת המשפחה ולמכירה במושבה,
כשהיא נושאת אתה מיני גבינות וחמאה למכירה במושבה — כדי שילדיה לא
יסבלו מחסור.
כאשר עוברת המשפחה לחדרה כשנתיים לפני העלייה להתיישבות בכפר-חיים,
המשפחה כבר מונה שלשה ילדים ואמא המטופלת בתינוק, אינה נרתעת מלצאת
לעבודה במשק בית, כדי לעזור לפרנסת המשפחה — תוך שמירה למופת על
משק ביתה — דירת צריף קטן.
עם העלייה להתיישבות בכפר-חיים בשנת 1934, היא לא נופלת ברוחה גם
בתנאים הקשים של אז. בצריף פחים בחרף ושטיפונותיו, עם ניתוק הישוב מידי
פעם, אמא אופה לחם “בטאבון” שהוקם בחצר. בכל תנאי ובכל מצב היא
דואגת למשפחה וכן להופעה נקיה ומסודרת למופת של עצמה. וגם כאשר לאחר
שנים רבות היא נאלצת לעקור מהמשק — אינה נופלת ברוחה והיא מטפחת
יפה את מקום מגוריה החדש בקרית-חיים. גם כאן גינת פרחים וירק מקשטת את דירתה הצנועה.
עם פטירתו של אבא לפני כשש שנים ולאחר שעברה ניתוח קשה אמא עוברת
“לבית-אבות” של ההתיישבות העובדת בעפולה. כי “לא רצתה להיות לטרחה על
ילדיה”. גם כאן למרות הגיל הגבוה, מסתגלת במהירות לתנאים החדשים ושוב
מטפחת את חדרה הקטן ושמחה להכניס אורחים המזדמנים. ידי הזהב שלה
עוסקות בכל מיני עבודות יצירה והיא מאושרת לתת מתנות מפרי עבודתה.
גם בחדשים האחרונים כשהורע מצבה — לא עזבה אותה צלילות מוחה
ובשיחותיה בא לידי ביטוי חכמת החיים שלה ורוח ההומור היהודי.
בשיבה טובה בגיל 90 נפטרה אמא שלנו שהייתה סמל של גבורה נפשית ופיסית
ומסירות ללא גבול למשפחה.