׳גיחת התאבדות׳ על גשרי האוייב

יפה היה לפגוש באל״מ (מיל׳) יעקב  אגסי, ביום שבו נחתמו בקאמפ דיוויד

 הסכמי־המסגרת לשלום.

גבר צעיר, ששערו הכסיף, עמד ליד עצי ההדר  והרימון בגן ביתו, ובידיו ביכורי הפרי.

 

 לא אחת ראה את להבות המוות נוגעות בו.

לעתים, ללא שהות להחליף כוח, הוצרך לשוב ולפקד על אנשים  ומשימות.

כך היה במלחמת יום הכיפורים.

 ״אירועי העבר מתגמדים, אך הזיכרונות אינם נמחים,״ סיפר, ״יש טיסות, שאתה זוכר לפרטי פרטים.

״ אלו הן  עשרות הטיסות לשטחי אויב, טיסות  האימונים שבהן נוסו מערכות נשק

 חדשות, וטיסות צילום בשטח האויב, בתנאי חשיכה, ובגובה נמוך.

זו האחרונה  נחקקה בזיכרונו בבהירות מופלאה.

 ״לימים״, סיפר אגסי ״התברר שהצילה  את חיי.

גיחה זאת היתה אימון מוקדם  לגיחת התקיפה ב־8 באוקטובר 1973״

 ״אותו יום, הייתה המשימה קשה  במיוחד, והיעד בשטח אויב שורץ  טילים.

להלכה התנדבתי לגיחת התאבדות. השעות שקדמו לגיחה, גם הן זכורות לי בבהירות. אותו ערב הלכתי לבקר  אשת מפקד, שאחיה נהרג ובעלה היה  בשבי.

כשחזרתי הייתה השעה 10 בלילה.

 נכנסתי לטייסת. ראיתי את מפקד הטייסת רוכן מעל מפות , ולידו פקודת משימה: תקיפת הגשרים בתעלת סואץ.

 הסתכלתי במפה, בחנתי את התכנון.

 אמרתי בליבי: ׳זאת טיסת התאבדות’  והודעתי למפקד ׳אני מתנדב׳.

 ״הבחנתי שאנו עתידים לטוס קרוב  לטילים ובמקביל לתעלה, מפנים כלפי

 המכ״מים של האויב את חלקנו הגדול.

 בתנאים כאלה אין סיכוי שלא יעלו עלינו.

 מעולם לא יצאתי לטיסה כזאת.

 לקחתי  את הנווט ויצאנו.

התחלנו בגובה 15,000  רגל.

בסביבות ג׳בל מע’ר הנמכנו לכיוון  רפידים.

היה ליל ירח לא מלא ואובך.

 הייתי מודאג מטיסה בגובה נמוך.

זמן  רב לא טסתי בפנטום בטיסת לילה.

לפני  רפידים, הדבקתי את מם׳ 2 במבנה,

 שמשום מה הקדים אותי.

השגתי אותו  והמשכתי לרדת לגובה נמוך, לפי המתוכנן, כדי להגיע למטרה. ירדתי וירדתי.

 חיפשתי את האדמה — ולא ראיתי  אותה, עד שהבחנתי בגבעות החול.

 התרכזתי בדבר אחד: לראות את הקרקע, ולטוס נמוך ככל האפשר.

חיי תלויים  בכך.

הנווט היה מודאג ואני חשתי דרך  הברזל את החרדה. מחשבת בזק: אם

 יש גיבורים אמיתיים אלה הנווטים.

 היעף האחרון התחושה המוכרת: הנה  האתגר, הנה המטרה, הנה הרגע.

הכל  מוכן, והמכ״מים של האויב נעולים עלינו.

 הנווט אמר לי: ׳עכשיו טוס׳. משכתי  וידעתי שהכל נעול, ועוד מעט יתעופפו

 טילים, עד שהפצצות ישוחררו. הפצצות השתחררו. ואז דחפתי את המנועים

 עד הסוף  ובאחת  שמאלה והחוצה  מן התופת, ממשיך ושובר.

 ״כעבור חצי דקה נכנס מספר 2 לאדמה והתרסק.

המראה משתק בעוצמתו  ובכאבו.

פצצות מתפוצצות סביבי באור  בהיר ואני אומר לנווט: ״אני חושב  שאמיצי נכנס״.

דהרתי הביתה, ותוך כדי  כך ניסיתי להתקשר עם אמיצי על הערוץ  המשותף  ואין מענה.

 ״חזרתי לטייסת ואמרתי למפקד: ״איפה אמיצי, מה קרה לאמיצי.״ מפקד  הטייסת סבר שהכל בסדר, ואני עדיין  מקווה, ובתוך לבי יודע שלא ייתכן, מתקשר עם המפקדה ומבקש: תבדקו מה

 קרה למספר 2 שלי. ואז הגיעה אלי  התשובה: ׳מספר 2 שלך, וגם מספר  3 במבנה נפגעו ולא ישובו.