יענקלה איש הווטורים

״סיפור על טייס ? – בסדר גמור״, אמר אלוף עזר ויצמן,

,,קח את יענקלה. טוב ממנו – לא תמצא״.

בסדר גמור, אבל איפה לוקחים אותו?

״מה? מה? איפה לוקחים אותו תיגש ותראה, אם הוא נמצא למטה, ואם איננו, כטח תמצא אותו למעלה.

אתה יכול לעלות אליו כשקט, אני ערב, ש ה ו א לא יתנגש בך.

אז, טוב, נו, שיהיה יענק׳לה.

שיהיה ברור, אין כאן שום טובות ושום פשרות ושבחורים כמו יענקלה הצדק עם מפקד ח״א לא הולכים ברגל״. את הבחור

הגברתן הזה, ניתן להגדיר כבר, כתוצר טהור מבית היוצר של התעופה הצבאית העברית  חיל האוויר.

הוא נמנה עם שכבת הדור השלישי בתעופה העברית,

אם לזכור שהראשון נתן לנו את שני האלופים עזר ויצמן ודן טולקובכקי.

אף שאת תורת הטייס ספגו במסגרת חיל האוויר המלכותי הבריטי, בעוד אשר דור הטייסים השני השתלם במסגרת משהו פרטיזנית אצל הפלמ״ח, בתנאים כמעט מחתרתיים.

יענקלה הוא, אפוא, דור שלישי, מוצר טהור, שהחל את אימוניו והשלימם בשורות חיל האוויר, במסגרת צבאית מסודרת.

אומר עליו האלוף ויצמן, שהיה מפקדו הישיר וכיום מפקדו העליון: ״שהדור הבא, רק לא יהיה לי יותר טוב.

הסכנה בטיסה הצבאית היא, שהאדם עלול לאבד את כוח ההתמדה וליפול׳ בדרך.

הלחצים הנפשיים, המתיחויות, הסכנות המרובות, מצב העצבים בפרט והעייפות הפיסית בכלל, עלולים להוות גורם לנשירה בטרם עת.

 נמצאים אף כאלה הסבורים, כי עולמו של הטייס הצבאי צר הוא ומוגבל.

לא כן הדבר אצל יענקלה.

ההתקשרות שלו  אני אומר לך היא נפשית מלאה.

 אצלו תמצא את התגלמותה השלמה של אהבת הטייס הצבאי ואת ההתמדה המבטיחה שובע פעלים ושנות שירות ארוכות ומבורכות.

 הדבר האיום ביותר שאני יכול לעשות לגבר מסוגו, זה להטיל עליו קרקוע זמני.

הקנס הכספי הגבוה ביותר ייחשב לעונש קל לעומתו…

אתה יכול לכתוב, שיענקלה הוא בדיוק מה שאנחנו מחפשים…׳

שירה בטיסת סולו 

אם כן, מה שהם מ ח פ ש י ם

״נולד לפני 29 שנים, למושביניק, איכר זעיר מכפר חיים.

 טייס סילון, בגוף, בלב, ברוח .

הוא אינו קרוץ במתכונתם של גיבורי ביוגרפיות הטייסים רומנטיות, שראשיהן בחלומות ילדות, אמצעיהן הרפתקאות אהבים ואחריהן  תארי אצילות

ומדליות זהב נוצצות.

יענקלה לא חלם… יוצא חלציו של כובש עבודה עברי, שעלה בשנת 1926 מאוקראינה, ישר אל פרדסי פיק״א שבמבואות בבנימינה.

 שם שאלו אותו לשמו. אמר: גרושקה.

אמרו לו : ידידי הטוב, מהיום והלאה קוראים לך שם עברי.

וכך היה וכזה נשאר עד היום. בכפר חיים לשם עברו גרושקאים,

סמוך ליום הולדתו הראשון של יענקלה — התפתח הפעוט חיש

מהר לממדים ״הרואיים״:1.80 מ׳ בגובה, כתפיים מטילות אימה, זרועות מתגושש ״נוראי, ששרירי פלדה מטיילים לאורכם,

חוטם מעוקל המתהדק בקצהו

ובמין אורח מנוגד לגמרי  עיניים ירקרקות, גלויות ושוחקות,

בחיוך רך החושף טור שיניים בוהק.

מי שנועד להבקיע את מחסום הקול, להשליט כליל את מרותו בשחקי הארץ הזאת פנה, ביום שעמד על דעתו, למסגריית המושב.

כיוון שהיה שוליית־מסגרים מבטיח גדולות, שאף לבית ספר מקצועי, אלא שהבית לא יכל להרשות לעצמו… עד שיצא יום אחד, לפוש בחוף נתניה, נתקל

במודעת התעמולה של חיל האוויר.

 והוא אז בן 17 שנים וכמה חדשים.

 אותו יום לקח אצל אמא לירה אחת וכמה גרושים ונסע אל לשכת הגיוס של חיל האוויר, אשר בבניין הגימנסיה ״הרצליה ,מנוחתו עדן. בחינות כניסה, בדיקות רפואיות, חוזה לחמש שנות־שירות,

קורס־הטיס: מכין, ראשוני, מתקדם  וסיכת הכנפיים הנכספת.

 היום, שהיה גדול, אולי מכל הבאים אחריו: טיסת הסולו  הראשונה.

שלהי נובמבר 1950 פשוט צחוק  איזו הרגשה גדולה היתה, ממש שיכרון חושים.

סך הכל היה ״סטירמאן עלוב, ענתיקה מאובקת.

אולם יענקלה אומר, שטעמו של סולו ראשון,

הוא מין שכרון חושים כזה, שממנו שוב אין מחלימים לעולם.

רק זוכר, איך שפצח בשירה ולא חדל לשיר לעצמו, כל הדרך

למעלה, ולא פסק כל אותו יום למטה…

״ווטור״ – מטוס אידיאלי קורס לאימון מקצועי.

 טייס־קרב זוטא  וזאת ביום הולדתו ה־ 19 .

סולו על ה״ספיטפייר״ הראשון.

במהירות של 240 מייל/שעה זאת עוד לפני תקופת הסילון היה כבר קשה יותר לשיר לעצמו.

ומה עוד, שבעת הטיסה הגיח לפתע ״ספיטפייר״ שני, וכאילו

להכעיס, נכנס ישר עם הזנב שלו לתוך הפרופלור של יענקלה.

ההרגשה הפעם ? שבריר השנייה של ייאוש, ממש תהומי: ״אגיד לך פשוט, הייתי בטוח, שאני הולך למות״.

 ובעצם, על פי כל התיאוריות שהומצאו לאחד מכן,

אמנם היד. בטחת זה  במקומו.

ואז נתקע חרטום ה״ספיטפייר״ בצלע הרי יבנאל ונזרק חתיכות חתיכות, שנפלו בתפזורת סביב סביב. הרס נורא. אשר לטייס,

בנס בלתי מובן לו עד היום, יצא בפצעים שטחיים בלבד.

הייתה זו התאונה הראשונה וגם האחרונה:״אני מקווה״, מוסיף היא מייד,

ב ת מ ה לאדם המקיש בעץ.

תאונה בודדה בקריירה תעופתית, הנמשכת זו השנה ה־ 11

בשירות החיל, עם צבירה של למעלה מ־ 3000 שעות טיסה,

מחציתן על כלי טיס בוכנתיים!

מחציתן על כל סוגי הסילונים: על ה״מטיאור״, ה״אוראגאן,

ה״מיסטר״ ועל ה״סופר־מיסטר״.

וכמובן מאליו — על כנפי ה״נשר״, הלא הוא ה״ווטור״, כלפיו מגלה יענקלה

 נטיית־יתר, שוביניסית משהו : שהרי מותר לו לטייס סילון להתרפק על ״נשריו  שלו ולהעדיפם על פני ערפדיו של חברו.

 נטיית העדפה טבעית זו׳ בכל זאת אינה יכולה להיחשב כקנאית יתר על המידה,

שכן יענקלה אומר, שאישית בהחלט, היה מעדיף כלי סילוני.

שעוצמת תאוצתו עולה פי שניים ומעלה על מהירות הקול. אך

ה״ווטור״, העובר על מהירות הקול רק בצלילה  יתרונות לחימה רבים לו.

כשמדובר בטייסת קרב, הרי שיתרונות לחימה, הן ברוח הקרב של הטייס, ממש כמו בסגולות הלוחמה של הכלי עצמו  חשיבות תכליתית מכרעת להן.

ה״ווטור״ של יענקלה, מציע יכולת חימוש גדולה: מטוס דו־מנועי, בעל עודף רב בכוח סחב (הסמ״ך והחי׳׳ת קמוצות), כושר התרוממות לגבהים סודיים״ ביותר.

שם נעלם הוא מעין רואה  ואין לראותו אפילו בעין מזויינת במכשיר אופטי משוכלל ביותר.

מראהו — כשמו: נשר. כנפיים משוכות לאחור, שני מנועים, התלויים כמו על בלימה — אבל רק ״כמו״ — אל מתחת לכנפיים: .מאוד אווירודינאמי״ בצורתו

צבעו הטבעי — לבן אלמיניום,

מכוסה בצבעי הסוואה.

בקיצור: ״גבר לעניין״, מסכם יענקלה בחביבות יתר.

רביעית לולייני האוויר חיל האוויר, המזנק אל תקופת הסילון  צורף יענקלה,

חיש מהר, אל צוות מדריכי הטיס, יעשה מפקד קורס למטוסי ״הארווארד״. כל כל טייס־בדם, עברה גם על יענקלה התקופה .הפראית״, בה משול הטייס לעייר

מסתער: יותר גבוה, יותר מהר,יותר מחודד! וכך, בעוד הוא מפקד הקורס, הריהו מתמסר ומוסר את כל עתותיו הפנויות לאימוני האווירובטיקה.

חיש מהר מצטרפים אליו שלושה ״עיירים״ אחרים מקרב מדריכי־הקורס וכל הארבעה ממריאים יחדיו לביצוע תרגילי אווירובטיקה במבנה.

תוך שבועות מעטים מפתח הקוורטט״, טכניקה לוליינית מתקדמת ביותר.

הארבעה מבצעים בהרמוניה מושלמת,שורה, של תרגילים עוצרי נשימה,

למן ה״לולאה״ ועד לשושנת לולאות״ ו״גלגולי החבית״ הצגות בלתי נשכחות, שסחררו ראשיהם של כמה וכמה מסדרי כנפיים. ״קווארטט לולייני האויר״ ועוד כינויים שהוטבעו בגופי המטוסים  עודדו בזמנו שריקות התפעלות וקריאות הידד

במפגני אוויר גדולים: ״רביעייה כזאת לא היתד. ולא תהיה״,

אומרים ותיקי החיל, ספק מתגעגעים, ספק מצטערים.

רבים אחדים, המייצגים את הגישה השקולה והמרוסנת, מברכים על המגבלות שהוטלו על צוותי־האוויר, שתכליתן  צמצום עד לביטול של כל הסכנות שאינן לצורך.

היום הנטייה היא: להשאיר את הלוליינות לקרקס.

ויענקלה הגיע בינתיים ל”בגרות מלאה״, עם עלייתו בסולם הפיקוד ״אני מסכים בהחלט עם הגישה הזהירה.

איני סבור, שיש בתעופה הצבאית מקום לפיאור יתר של הישגים אסתטיים!

חשובה לאין ערוך היא התכליתיות.

ניצול המטוס ככלי לחימה ולא כמכשיר לתצוגה אכציביסיוניסטית.

קצת ״הצגה״ לא מזיקה, יכולה להיות די מרעננת, לפעמים היא אף דרושה להרמת המוראל.

אך ארבעה לוליינים נועזים בצוותא — זה כבר עלול להיות

,שוויץ׳ מסוכן מדי. לוליין אחד,ועל רמה, מעל מיסדר כנפיים, הוא

זריקת מורל מספקת בהחלט״.

״מתעצלים לחפש אשה!״

יענקלה ״נרגע״ איפוא. מברכים על כד׳ מלבד חיל האוויר בכללו,

גם ובעיקר רעייתו הנאה יהודית,בת ה־ 28 , ילידת ירושלים, החיה

ביחד עמו, את 24 שעות חוויותיו של טייס קרבי.

היא פגשה בבעלה, עת שירתה בעצמה בחיל האוויר.

כשבעים אחוז מבין אנשי הצוותים של חיל האוויר מצאו את בנות זוגן

בשורות החיל. עובדה המעלה,בדרך כלל, את מצב רוחו של

מפקד החיל, עזר וייצמן, עד לדרגת קנטור גבוהה במיוחד.

אומר הוא, בסגנון העסיסי האופייני לו :״אני אומר להם, שזה די מוכיח על עצלותם.

 לא יוצאים מהבסיס אפילו לחפש אשה…״

יהודית חיה בצוותא עם בעלה את המתיחות הנפשית, את המועקות ואת השמחות ויותר מכל  את הסכנות וחרדות הלב.

היא אומרת: ״בכל פעם שמופיעה איזו צביטה קלה בלב, אני ממחישה

לעצמי את נסיון הטיס העשיר שלו, את הוותק הרב ואת שיקול הדעת שלו.

 זהו תכסיס־הרגעה בטוח.

 גלולה מצוינת. ומלבד זה,שלא כמו ,הצעירים׳  בעלי כבר לא יורד לי מעל לגג לעשות לי שלום ועוד מיני הפתעות כאלה, שנשי הטייסים מוחלות עליהן מראש…״

בדרך כלל, נמצאים הטייסים ב״ידיים בטוחות״: בידי מכונאי החיל.

טלו לדוגמה את ״שבועת המכונאי״, התלויה במסגרת על כותל בית־המלאכה:

״הריני נשבע לנצור את הסמכות ואת האמון שהוענקו לי כמכונאי תעופה בידעי נאמנה שבטיחות המטוס וחיי הזולת תלויים בכושרי ובשיפוטי הריני מבטיח שלא אבצע או אאשר שום עבודה, אם אין היא בתחום ידיעותיי, או הכשרתי המקצועית. וכן לא אודה לפקודי לבצע או לאשר עבודה, אם רמתם המקצועית תהאמוטלת בספק. לא ישכנעני איש לאשר מטוס או ציוד תעופתי.

כשמישים בניגוד לשיפוטי העצמי. לא יטו את שיפוטי גם איום או טובת הנאה אישית. אני מכיר באחריות הכבדה המוטלת עלי כמכונאי תעופה, ותמיד אדבק

בעקרונות אלה, למען קידום התעופה ולמען כבוד המקצוע״.

״אין צדק לילדים קטנים…״

״אבא! אבא! אני הולך לדאות!״ — מוסיק זהוב השיער,

בן השש וחצי, הוא בנו של יענקלה, בקי מופלג בכל סוגיות התעופה הצבאית.

כיאה לבן דור הסילון — החרים בביטול, זה מכבר, את כל כלי־הטיס הבוכנתיים והוציאם מתחום התעניינותו האישית. לעומת זאת, מגלה מוסיק הילד.

כושר התמצאות, בכל הנוגע לציפורי הפלדה הסילוניות,

שעל הצגותיהן האוויריות המרתקות, יכול הוא להשקיף מנקודת תצפית נוחה במיוחד: מאצל חלון חדר הילדים, מיום שקם ונתרומם לראשונה, בעריסה, על רגליו הפעוטות. בגוף הפעוט הזה מקננת נשמת טייס מפואר, אומר אבא, אשר כמובן איננו אובייקטיבי לגמרי, הגם שכטייס קרב

סילוני ומדריך־טיס רב־ותק וחניכים, די לו ב״מכת עין  לשם קביעת ״דיאגנוזה״ בדוקה.

אך מוסיק הקטן ממאן להשלים עם הקיפוח הנופל בחלקו,

מחמת גילו, שעה שאביו, ארכי טייס גדול ונורא, ממאן להעלותו על אחד מסילוניו, עד שיגדל.

מוסיק אינו מעלים את מורת רוחו ומבין שיני החלב הזעירות,

מסנן מרמורים אחדים, לאמור:

״אין צדק לילדים קטנים בעולמם של טייסים גדולים״.

 מוסיק מעריץ את הסילונים כולם, הערצת גיבורים אמיתית, ללא יוצא מן

הכלל, להוציא אולי את ה״פוגה מאגיסטר״, שאותו מעריץ ומעדיף

הוא על־פני כל היתד.

ובבוא היום הנכסף, כשיחדל אבא להתעקש כפרד, ויבטל את האיסור הטיפשי הזה, היה רוצה לטוס קודם כל על ה״פוגה״.

״אתה לא מבין?  תמה מוסיק— הלא את ה,פוגה׳ מרכיבים אצלנו בארץ״, קורא הפעוט בגאווה פטריוטית.

בינתיים, אנוס היא להשלים עם גזירה ניספת: בשבוע שעבר זנח

בשברון־לב את ״עסקי האוויר והלך בפעם הראשונה בחייו לבית־הספר, אשר במושב הקרוב. ואבא אומר, שרכישת השכלה היא צעד נבון וכלל לא מיותר לגבי טייס המחר.

רעימה אדירה, מפוקקת־אזניים  מעל גג הבית הדו־משפהתי,

כעין הרעשה מחרידה. האוזן מזדעקת, החושים נתקפים בהלה נוראה.

 יענקלה חושף את שיניו הבריאות, בחיוך נוסך הרגעה.

ניתר ממקום מושבו, מזנק אל המרפסת.

אחד משלו. אחד “הנשרים׳׳ חוזר לבסיסו: ״בוא מהר,תראה ,ווטור נוחת, תראה מה זה, משהו כזה לא יזדמן לך כלכך מהר״. יהודית, לעומת זאת, אינה זעה ממקומה, התינוקת בת 9 החודשים בזרועותיה, אדישה

כליל להרעשה התופתית: ״אגיד לך את האמת, כשאני באה העירה, מפריע לי הרבה יותר הרעש של ה׳טייגריס׳…״

רואים את הרעש האמת היא, כי השפעת הרעש הסילוני על עור התוף באוזניו האומללות של אורח הנקלע לתומו אל בסיס־התעופה, היא מדהימה ומהממת, אם להשתמש בלשון מתונה! כושר הסתגלותם של הצעירים החיים כאן למשק

כנפי הפלדה ורעמי הסילון  יש

בו כדי לעורר התפעלות אמיתית.

שמעו את יענקלה, מה הוא אומר: נראה כי איבד כליל את רגישות השמיעה לגבי תנועתם של סילונים. שימו לב : הוא אומר: ״לפעמים שואלים אותי

אם ראיתי…״ (אינו אומר, אם ש מ ע ת י ) מישהו ממריא… ואני

לא תמיד יודע להשיב להם״.

דירה בת שלושה חדרים מרווחים, בתנאי הידור ונוחות, היא הישג נכבד לחיל אוויר, בתחום תיקון רמת חייהם של צוותי האוויר.

חלפי עברו ימי הצריפונים הלוהטים בצדי מסלולי ההמראה. עשרות יחידות דיור, בדומה לזו של משפחת יענקלה, נמסרולאנשי החיל.

מפקד חיל האוויר, האלוף עזר וייצמן, שהזה על בשרו את קללת הטלטולים עוד בימי היותו מפקד־כנף, התמסר

בהתמדה רבה למבצע הקמת כפרי־הטייסים, עם התמנותו כמפקד החיל.

הוא אומר, כי בריכוז יחידות-הדיור בקרבת הבסיסים, הושג המיזוג האידיאלי בתעופה הצבאית: חיי משפחה סדירים בצד כוננות מתמדת.

״בחיל האוויר אתה גומר לטוס, יורד מן השמים, שם את האווירה במקומו,

נוסע מרחק לא גדול הביתה ומנשק לאשתך״.

אנשי צוות אוויר, רובם ככולם תמימי דעים עם תפיסת המפקד.

על כך אפשר ללמוד מן הלחץ הגובר והולך לשיכונים, עם כל

מיסדר־כנפיים חדש.

גם יענקלה מצטרף בכל לב: ״לגברים הכי נעים כאן.

תאר לעצמך, כאן אני חי, בקרבת־מקום, מכאן אני ממריא, יוצא ללחום, ואני חוזר הביתה, במרחק לא גדול. וזה טוב, טוב מאודי. בדעת חיל־האוויר

להכפיל את היקף יחידות הדיור לטייסיו  בשלוש השנים הבאות.

״בולע״ את צ׳רצ׳יל הדירה היא סטנדרטית, ואין

צורתה, או גודלה, נקבעים על־פי הבדלי הדרגה, אלא בהתאם לגודלה של משפחת הטייס.

יענקלה משלם בממוצע 10 לירות לחדר

לחודש — סכום מצער תמורת

משכן נאה, המוקף כרי דשא מטופחים ונמצא כל כך סמוך

ל״מקום העבודה״. אשר ליהודית: אילו כללה התזמורת הפילהרמונית גם את השיכון בלוח־מופעיה, לא היו לה טענות בכלל.

הזיקה למוסיקה בפרט ולמופעי־אמנות בכלל, אינה באה על סיפוקה.

הנסיעה אל העיר הגדולה

הקרובה ביותר — ב״אוסטין הישן, כלי התעבורה היבשתי של

הזוג נמשכת למעלה משעה בכיוון אחד. והיציאה, בערבים

הפנויים, אינה תמיד אפשרית מחמת המחסור החמור ב״שמרטף״.

על סכנת צמצום־האופקים, הנשקפת לטייס הצבאי העלולה אף להדביר את אישיותו, מתגבר יענקלה באמצעות קריאה אינטנסיבית. חביבים עליו במיוחד כתבי צ׳רצ’יל, שאותם ,בלע״ ושינן יותר מפעם אחת. יש המוכנים להשבע, שתפסו אותו לא פעם גם ,עם ברטראנד ראסל ביד״. יענקלה עצמו אינו מכחיש,

וגם אינו מאשר. יש גם שעות של בידוח־הדעת בשבת־אחים, אם

במועדון הקצינים, או בחדר המנוחה של הטייסת, אותו הקימה

החבריה בכוחות עצמה — עם באר מצופה פורמאיקה ומקרר

חשמלי ישן נושן. בעתות עדנה, אף מנשבת לעתים דוח הספורט.

אז תוקע יענקלה את מרפקו בלוח השולחן, מושיט את אגרוף־הפלדה

אשר לו, ומהמר עם גברתן אחר ב״להודיד יד״.

 מחמת כללי־הענווה, נשמרות התוצאות התמידיות

בסודי־סודות…יש לו גם חוש־הומור, הממזג את המבדר־עם־המועיל ומתבטא,

בין השאר, בכמה שלטים מפרי השראתו, המפארים, במחילה,

 את חדרי השימוש של אנשי הטייסת:

המקום הכי בטוח להחדיר להם משהו לתודעה. הנה, באים כולם,

במוקדם או במאוחר… שלט אחד לדוגמה: ,אתה אמיץ והזק,לך הכל ברור, אבל האם תכיר היטב את הווטור״ שלט אחר: ״אמר פעם יהודי חכם, שים הרגל הנכונה במקום הנכון ותישאר גם אתה יהודי (חי) חכם

זכור! ! ! בסחרור, הורד ידיך מההגאים, הבא מקזזים לאפס

וזהה את כיוון הסחרור… יצא המטוס מהסחרור, אזן רגליך,

משוך מעט את המטה אליך, אסוף מהירות עד 250 ק״מ והרם את

האף מעל האופק. בהצלחה.

 לא יצא המטוס עד 600 רגל מהסחרור — קפוץ ! ! ! ״

״חיים מעניינים, הא ״ מצתחק.

״לא תמיד״, עונה אחריו יהודית.

 ״למשל, הסרטים האלה שמציגים לנו כאן, אינם תמיד מסוג א’.

מתי כבד יקח חיל־האוויר את

הסינמה לידיו ונוכל כבר להתבדר קצת בבסיס..״

שימ־לב, יופי כזה:

משמגיע אורח נועז ויענקלה

מקבל את האישור הדרוש, להראות לאורחו את המולדת ממעוף־הסילון — ניצבת יהודית בפתח ואומרת: ״רגע אחד״ מושיטה שקית ניילון ריקה וכמו באקראי,

מייעצת: ״שמע בקולי, קח אתך את השקית לשמים…״

קומת ה־ 1.80 ס״ם נבלעת כליל אל תוך חליפת־הלחץ והראש

בקסדה המשונה — דמוי יצור החלל — יענקלה הוא עתה אדון

לגורלו, שליט־השחקים, היא לבדו והרקיע הוא — הגבול.

חרטומו של הסילון מזניק כלפי מרום השמים.

אלף קילומטרים בשעה, מעל לעשרת אלפים רגל.

 כמה קטנה היא המולדת ממעופו של סילון  מבעד למכשיד־הקשר האלקטרוני, בוקע קולו המתכתי

של יענקלה: ״שים לב, יופי כזה, ראית כבר?

״ הנה המוחרקה, ואדי עמוד, הארבל והמנזר שעל פיסגת התבור, מבצר עכו ומימי המפרץ  ארץ שלמה

נבלעת בגמיאה מסחררת. כל תמצית משמעות קיומו של יענקלה,

איש התעופה הצבאית: ידיו שלו, הן הלופתות, הוא המשליט כאן

את מרות־אישיותו וכל המאמץ לתכלית אחת — ובמה שנוגע

ליענקלה — אין בנמצא נשגבה מימנה: ההגנה על בטחון פיסת־

השמים הזעירה, שמתחתיה פדושה מדינה זעירה, כברת אדמה

שוקקת חיים ויצירה, החולפת ביעף, מתחילה ונגמרת בפליטות־מדחף אחדות.

אחריות כבידה.

ערב מבצע סיני חזר מהשתלמות ומיד נשתלב במערכה.

אחר טיסות־סיוע אחדות לכוח הצנחנים שפשט במדבר, נתמזלה לו

המשחתת המצרית ״איברהימאל־אוואל״, צלל ועלה וצלל לעומתה

— עד שרוקן את מלאי הראקיטות. וכשהגיע עזר וייצמן על

ה״אוראגאן שלו, כבר היתה ה״איבראהים״ מחוסלת. ״אם תראה את יענקלה״, חומד לו עזר לצון, ״תגיד לו שאת הטריק הנבזי הזה עוד לא סלחתי לו…״

״ולמחרת היום — נפגש עם ״מיג״ בדרך לביר־גפגפה. ״ראיתי אותו מעלה עשן וחומק במנוסה, אבל עד היום איני יודע אם נפל לבסוף, או הצליח לחמוק״. שרידי ״מיג״ אמנם נמצאו לא הרחק מזירת הקרב האווירי. אלא שבחיל־האיויר נמצא עוד טייס אחד,התובע כתר זה לעצמו.

 ״באמת היה כדאי, שכבר נעשה שלום עם המצרים, כך שאוכל סוף־סוף

לברר אתם פעם אחת ולתמיד,אם הפלתי אותו או לא…״ יענקלה

חומד לו לצון, כמובן, אבל מי אינו מכיר את יענקלה, רודף־

השלום המהולל בין לוחמי־האוויר.